<h1>ראבי"ה סימנים תכ"א—תכ"ב</h1>
<h2>דף לז.</h2>
שאלני הרב [רבי] יהודה ברבי קלונימוס ברבי מאיר על עיסת [ל]קלשונ"ש ולברומזיל"ש ולטג[ן אם] חייבים [בחלה] כשיש בהם כשיעור. ודאי אדוני כי הנשים נוהגות ליטול חלה, ולפי ראות עיני נראה לי הילכתא כריש לקיש דאמר הללו מעשה אילפס הם, ופטורים. ורבי יוחנן פליג ומחייב, וא[קשינן] וכו', ומוקי לה כתנאי, ומיהו לא [קמה, ודחינן לה] דכולי עלמא מעשה אילפס פטורים, הילכך נראה לי דהילכתא כריש [לקיש]. ומיהו בשהרתיח ולבסוף הדביק מודה ריש לקיש, והוא כמו פנכו[כ]"ש בלשון אשכנז, שמרתיחין ואחר כך מטגנין. ואפילו רבי יוחנן דפליג במעשה אילפס מודה בחלת המסרת, כדפירש רבי יהושע בן לוי זה חלוט של בעלי בתים, הואיל שמחליטין אותו על ידי מים כל צרכו אינו קרוי אפיה אלא בישול, ופטור מחלה. דתניא בספרי מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל והסופגנין [והדובשנין] והאיסקריטין וחלת המסרת והמדומע [ש]פטורין מן החלה. ואחד הוא חלוט שחולטין אותו ואין מבשלין אותו בישול גדול, אבל בישול גדול כמו שעושין לקלשונ"ש ולברומזיל"ש פטורים, דרבי יוחנן לא פליג אברייתא דספרי. ובירושלמי [חלה פ"א ה"ד] חלת המסרת חלוטין דמיי. ותדע שרבי [יוחנן] מודה בחלת המסרת, דהא מברייתא דמותיב רבי יוחנן [לרבי שמעון בן לקיש, הסופגנין והאיסקריטין עשאן באילפס חייבין, ולא קתני בה חלת המסרת, שמע מינה דבהא מודה רבי יוחנן] שפטור. וכולה ההיא סוגיא דרבה ורב יוסף ורבי זירא אזלא כוותיה דריש לקיש. ולפירוש רבינו חננאל ולרב נתן שכתב בערך חלט חלוט של בעלי בתים פירושו אינם אפויות בתנור אלא על המסרת, שהוא כמו טיגון, ואופים אותן חל[ו]ת במסרת על ידי שמן, ולפיכך נקראת חלת המסרת, כלומר חלות האפויות במסרת. ולפירושם הסופגנין והאיסקריטין אינן בטיגון. וכתב בפירוש רבינו חננאל סוגיא דשמעתא סלקא שאין קרוי לחם אלא האפוי בתנור, אבל מעשה אילפס פטורין וכו' עד ואשכחן בחלה בירושלמי [שם] אמר רבי יוחנן ובלבד מעשה אילפס על ידי משקים, פירוש שנתבשל במשקים [ולא] במים, והא דתניא יוצאין בסופגנין מוקי לה ריש לקיש כשהאור מהלך מן הצד. ואם היה האור מהלך מתחתיהן הרתיח ולבסוף הדביק [ש]לא על ידי משקה לחם קרינן ביה. עד כאן לשונו. והוא סיוע לדבריי שעל ידי משקה מודה רבי יוחנן דפטור. וכן מוכח בירושלמי [שם], דגרסינן רבי יוסי אמר רבי יוחנן כל שהאור מהלך תחתיה חייבים בחלה וריש לקיש אמר אינו חייב בחלה אמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקים. ובפרק כיצד מברכין [ל"ז ע"ב] גרסינן אמר אביי טריתא פטור מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל, פירוש שמרתיחים אותו במים, ואין לחם אלא האפוי בתנור. ולפירוש רבינו חננאל ולרב נתן שאמרו בחלת המסרת, אף פנכוכ"ש שמטגנים בשמן פטורין מן החלה. והא דאמרינן בפרק החולץ [מ' ע"א] [חלוט מצה] היא למאי הילכתא אמר רבינא לומר שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, וכגון דהדר אפייה בתנור או באילפס, ההיא אתיא אפילו לריש לקיש, וכשהרתיח ולבסוף הדביק. ומצאתי שכתב רבינו [יצחק] מפסי דהילכתא כרבי יוחנן, וכן פסק רב אחא גאון משבחא כרבי יוחנן במעשה אילפס, ובעל הלכות גדולות אמר משמיה דמר כהן צדק כדריש לקיש כשהרתיח ולבסוף הדביק. ובספר הישר מצאתי דהני סופגנין ודובשנין בלילתן רכה וליכא גלגול וטמטום, ובהני מעשה אילפס פטר ריש לקיש, ורבי יוחנן מחייב, דאפיה באילפס מחייב(י)ם. וראיה דקתני במסכת חלה [פ"א מ"ה] תחיל[ת]ה סופגנין [וסופה סופגנין] פטורה תחיל[ת]ה סופגנין וסופה עיסה [ותחילתה עיסה וסופה סופגנין] חייבת בחלה, ומהא משמע דב[ין] בחמה (ו)לרבי יוחנן בין הדביק ולבסוף הרתיח לריש לקיש חייבין בחלה, הואיל שהיא עיסה. והאריך הרבה. ואינו נראה לי, דחלת המסרת היינו בצק ועיסה, ופטור. ותו דברייתא דספרי דקאמר ולא כל לחם פרט למבושל משמע נמי עיסה. וראיתי [ש]פירש רבינו יצחק מסימפון בפירוש משניות תחילתה עיסה וסופה סופגנין, פירוש דרך בני אדם לשין עיסה לעשות חררה בתנור ואחר כך נמלכין לעשות [סופגנין, ויש דרך בני אדם עוד לשין עיסה לעשות סופגנין ואחר כך נמלכין לעשות] מאותה עיסה חררה חייבת בחלה. ונראה בעיני הואיל שלאפיית תנור נתכוון תחילה נתחייבה בחלה ושוב אינה פטורה, אבל עשה עיסה לבשלה ולא לאפות בתנור פטורין, כדפרישית לעיל. ועל פת העשויה לכותח שאמר רבי יהודה אם בעבין חייב בחלה [ברכות ל"ז ע"ב], ופירשו רבותינו שמייבשין אותה בחמה ואינה נאפת בתנור. וקשיא לך דפרק כל שעה [ד]דוקא פת הנאפה בתנור קרוי פת, ואפילו לרבי [יוחנן] דמחייב בחלה מעשה אילפס פוטר כשעשה בחמה, וכל שכן לרבי יהודה, דפוטר אליבא דרבי יוחנן מעשה אילפס, שמעשה חמה פטורין. ונפלאתי מאי קשיא לרבי יהודה שאמר בעבין חייב[ין] בלימודין פטורין, ויש לומר שמייבשין אותה בחמה תחילה הרבה ואחר כך נותנין אותה לתנור כדי שתתייבש יותר, והואיל ואינה נאפת [בחמה רק מתייבשת בה נאפת] בתנור קרינן בה. ואפילו לרבי יהודה דאפוי מעיקרא בעי היינו כשנעשה באילפס והאור מהלך תחתיו, הואיל שנאפה באור שלא על ידי תנור פוטר, אבל כשנתייבש בחמה, זה אינו אפוי, וכשחזר והכניסו בתנור נמצא שכל אפייתו על ידי [תנ]ור נעשית. ותו רבי יהודה לא קאי [א]כותח. וכך היא שנויה במסכת חלה בתוספתא [פ"א ה"ה] רבי יהודה אומר עיסת כלבים מעצמה ניכרת עשאה בעבין חייבת כלימודין פטורה, אלמא דמילתא באפי נפשה היא. והכי פירושא, התם כדקתני טעמא, כלומר התם בענין חלה לא תיקשי לך, דחילוק יש בענין חלה, כדקתני ומפליג רבי יהודה בין בעבין ללימודין בעיסת כלבים, הכי נמי איכא לפלוגי בין כותח לכותח. ומיהו מצאתי שפירש גאון עשאה בעבין גריסות גדולות כל אחד עשויה כמין כיפה ועדיין הערביים קורין אותה כעך. ופירוש אחר שעשאה בעבין שנושכות זו עם זו. ויש מפרשים כמין חלות. וכל אלו הפירושים אינם מפרשים שמייבשין אותה בחמה. אבי מורי.
